היכן שהמלודיות הפכו לבית שלי: אוטוביוגרפיה
(click here
for English)
אני, מאיר כהן (Meir1c), נולדתי בשנת 1969 להורים יהודים יוצאי עיראק, שבנו את
חייהם בישראל הרבה לפני שבאתי לעולם.
גדלתי כסברא, מוקף בצלילים שעיצבו אותי
יותר מכל מילה. בחתונות ובאירועים ההורים שלי היו מושיבים אותי ליד הנגנים, ואני
זוכר איך הרגשתי שהכלים מדברים אליי.
המוזיקה לא רק מילאה את החדר — היא מילאה
אותי.
כשהייתי בן שמונה־עשרה, העולם שלי נשבר. אמא שלי נפטרה לפתע בגיל
ארבעים ושלוש, והשתיקה שהשאירה אחריה הייתה בלתי נסבלת. אבא שלי פנה לדת, חיפש נחמה
בתפילה ובריטואל, ובסופו של דבר הפך לרב.
אני פניתי אל המוזיקה. זה היה
המקום היחיד שבו יכולתי לנשום, המקום היחיד שבו האבל לא בלע אותי. התחלתי לאסוף
תקליטים בצורה אובססיבית — ויניל ישראלי, דיסקים, ספרי מוזיקה — כל דבר שחיבר אותי
לצלילים שעיצבו אותי מאז ילדותי.
הארכיון הזה הפך לעוגן שלי, לזהות שלי,
לדרך ההישרדות שלי.
אבא שלי מעולם לא הבין את המסירות שלי למוזיקה. הוא רצה
שאלך בעקבותיו לחיים דתיים, והמרחק בינינו גדל עד שהפך לשקט כואב וריק.
ובכל
זאת, כשאבא שלי נפטר לפתע בשנת 2025, בגיל שמונים ושבע, האבל הכה בי בעוצמה שלא
ציפיתי לה.
האוכל תמיד היה שפה נוספת שלי — פשוטה, כנה, מנחמת.
בגלל
השורשים העיראקיים שלי סבלתי בילדות מפאביזם ולא יכולתי לאכול פול. היום זה אחד
המאכלים האהובים עליי. אני משרה אותם שעות, מבשל אותם בלי תבלינים, ואוכל אותם מול
סרטים — קם שוב ושוב למטבח כדי למלא את הקערה. יש משהו מרגיע בפשטות שלהם, משהו
שמרגיש כמו החזרת חלק מעצמי שפעם נאלצתי להתרחק ממנו.
האהבות הגדולות שלי הן
בשר ותפוחי אדמה — צ’יפס, תפוחי אדמה בתנור, סלט תפוחי אדמה קר עם פיתה חמה,
שיפודים, קבב, ערייס, סטייק. המאכלים האלה מלווים אותי לאורך היום כמו חברים
ותיקים.
לפעמים אני חוזר לזיכרונות ילדות עם אורז, עדשים ושום, או עם משחקי
קופסה ומשחקי קלפים של ילדים. משחקים — אני עדיין משחק, לא רק כשנוסטלגיה קוראת לי.
כל יום שישי אני קונה את הסלט הירוק היחיד שאני באמת אוהב — פטוש. לעיתים גם
מקלובה. לפעמים מלוואח או פלאפל.
אני אף פעם לא משתמש במלח או סוכר, והפופקורן
שלי תמיד נקי. אני כמעט לא אוכל מתוקים, חוץ מגלידת קוקוס — הפינוק הקבוע והקטן
שלי.
שליטה תמיד הייתה פחד שקט בחיי.
מעולם לא נגעתי באלכוהול, סיגריות
או סמים, ואני נמנע מכל דבר עם שני גלגלים.
ובכל זאת, כבר יותר מעשר שנים שאני
נוהג מונית ברחובות הכאוטיים של פתח תקווה, שבהם סירנות נשמעות יום ולילה.
אני לא נוהג בשביל ההנאה — אני נוהג בשביל לשרוד. לשלם שכירות. לקנות תקליטים.
להרשות לעצמי בשר טוב.
לפעמים העבודה והאהבה שלי נפגשות. לאורך השנים ישבו
במונית שלי זמרים מפורסמים. פעם אחת אילנית הייתה נוסעת שלי. לא זיהיתי אותה עד
שהתחילה להתאמן על השירים שלה.
למרות שאני אדם ביישן, לא יכולתי לשתוק. דיברתי
איתה על המוזיקה שלה — אותה מוזיקה שליוותה אותי לאורך כל כך הרבה פרקים בחיי.
המוזיקה תמיד הייתה החוט שמחזיק אותי. והיא עדיין.
Explore MORE On Meir1C.com
© COPYRIGHT 2026 — ALL RIGHTS RESERVED AUTOBIOGRAPHY.MEIR1C.COM